סיפור הפגיעה המינית שלי

אזהרת טריגר: פגיעה מינית, קשר מתעלל, פגיעה רגשית, אובדנות

כיתה ז' היתה שנה שזכורה לי ממש לרעה. ההיילייט היה הניצול המיני שחוויתי מבחור בשכבה. זה נמשך רוב השנה. המקרה בשילוב גיל ההתבגרות, בשילוב ריבים של ההורים ובשילוב מצב חברתי לא משהו, יצר לי את השנה הנוראית בחיים שלי ואת הפעם הראשונה שרציתי לפגוע בעצמי.

המקרה שקרה

הכרנו ביסודי, היינו באותה כיתה. בכיתה ו' עוד היינו ידידים, ובכיתה ז' כשהיה ערבוב של בתי הספר, אני הייתי יותר בסביבת החנונים והוא היה אחד המקובלים בשכבה. באחד הימים בבית ספר, בשיעור האחרון של היום, הוא שאל אם הוא יכול לבוא אליי. אני לא לגמרי זוכרת בשביל מה זה היה, אם בשביל ללמוד למבחן יחד, או בשביל לעשות שיעורי בית. הופתעתי מזה שהוא פנה אליי ואמרתי שבסדר. בערך מיד כשהוא בא אליי הוא שאל אותי "תגידי, למה אם מישהו עכשיו יגע בך, אז את תתעצבני?", הייתי כל כך מופתעת ואמרתי "מה זאת אומרת? למה שיגעו בי". הוא אמר שהבנות המקובלות נותנות לגעת בהן, ושכנראה זו הסיבה שאין לי חברים. אני זוכרת שהתקוממתי, זה לא עניין אותי, אני לא רציתי וזהו. התחיל משא ומתן. אני לא זוכרת מה היה שם, אני לא זוכרת איזה טיעונים הוא העלה ואיזה התנגדויות העליתי. אני זוכרת שהוא שאל ממה אני מפחדת ולא ידעתי להגיד. והוא המשיך להגיד, אבל למה? ושאל עוד ועוד שאלות עד שלא היו לי תשובות. בשלב מסוים פשוט אמרתי "אתה יודע מה? פשוט תעשה את זה וזהו, אין לי מה להגיד". הוא בא לגעת לי בחזה ואני באינסטינקט העפתי לו את היד. הוא אמר לי "את יודעת, אין דבר יותר מעליב מלבוא לדעת במישהי ושהיא אומרת לך לא". כמה אשמה הרגשתי, וכמה אני לא בסדר. טוב. ננסה שוב. הבנתי שאני לא אצליח לתת לזה לקרות אז אמרתי לו שאני לא רוצה להסתכל עליו ועשיתי משהו אחר מול השולחן, ואז הוא בא מאחורי ונגע בי. אני זוכרת את הכיווץ. בהמשך עשינו 'סקס יבש'. עם בגדים. שוב, לא רציתי להסתכל עליו, אז שכבתי על הבטן עם הפנים בכרית, והוא התחכך בי. זה לא היה לי נעים. אני לא זוכרת אם בכיתי שם, בטוח רציתי שזה יפסיק. בבית ספר הוא לא דיבר איתי. הוא לא התייחס אליי כמעט. באיזה שהוא מקום ציפיתי לתקשורת ממנו, ולא הבנתי למה זה לא קורה. הוא הציע שוב להיפגש. כל פעם אמרתי שאני לא רוצה שהוא יגע בי הפעם (לא בטוחה אם אמרתי לפני שנפגשנו או מיד כשנפגשנו), וכל פעם התחילה שיחת ה"למה? ממה את מפחדת?". אולי אני נאיבית, אבל קיוויתי כל כך שבפעם הבאה זה יהיה שונה.

ככה זה נמשך כל השנה. לא בטוחה כמה פעמים באמת נפגשנו, אבל אני זוכרת שזה השפיע עליי מאוד. הייתי כבויה. לא הצלחתי לדבר על זה, לא הצלחתי להגיד מה קורה לי. הייתי בטיפול באותה תקופה, ולא חשפתי את זה.

בפעם האחרונה שנפגשנו, הוא לקח לי את היד ועשה לעצמו ביד. הוא גמר. והופעתי מזה. זה עף על הבגדים של שנינו ואני פשוט צרחתי עליו שיעוף ממני ושיעוף מהבית ושאני לא רוצה לראות אותו בחיים. שנתיים אחר כך, בכיתה ט', הוא שלח לי הודעה שהוא יודע שאני כועסת עליו ושהוא רוצה לדבר איתי. הפעם לא רציתי שניפגש בבית, נתתי לו כמה אופציות ונפגשנו בחדר מדרגות באחד הבניינים. אין לי מושג מה היה שם. בסוף כן היה מגע. ונכנסנו לעוד לופ של פגישות וכל פעם ניסיתי להתעקש על זה שניפגש כדי לדבר וזה נגמר לא טוב. בשלב מסוים התחלתי להתעקש על זה עוד לפני שנפגשנו, והוא אמר שלא מעניין אותו רק לדבר. מתישהו שם ניתקנו קשר.

אני זוכרת שהחברים שלו עברו לידי במסדרון וקרתה לפחות פעם אחת אם לא פעמיים, שהם גנחו חזק בדיוק כשעברתי וצעקו 'אויXXXX ' (השם שלו). זה השפיל אותי כל כך. הרגשתי חשופה, הרגשתי כל כך רע עם עצמי. אולי שם התחלתי לספר לסביבה הקרובה שלי. באמצע כיתה ט' משהו נשבר. לא יודעת אם זה היה לפני או אחרי המקרה, כתבתי לו בפייסבוק "יצאת חרא, אני לא רוצה שתדבר איתי יותר בחיים" וזהו.

בכיתה י' עשו ערבוב בכל הכיתות בשכבה, והבנתי שאני אהיה איתו בכיתה. שיט. ניסיתי לעבור כיתה, כל החברות שלי היו איתי בכיתה וניסיתי למצוא כיתה אחרת. זה לא הצליח והבנתי שאנחנו עומדים להתחיל את השנה הקרובה ביחד. מתוך החלטה מודעת והישרדותית הבנתי, אני עומדת להיות החברה הכי טובה שלו. הבנתי שזו הדרך היחידה שלי לשרוד. ובאמת כך היה, היינו חברים טובים. לא נפגשנו 1-1, רק היינו חברים.

בכיתה יא' הייתי עם החבר הראשון שלי. היינו ביחד שנה וחצי עד הטיול השנתי של כיתה יב'. אני לא יודעת מה היה שם, אבל סיפרתי לו על המקרה בתסכול (מאוד מעניין אותי מה היה הטריגר.. אולי סיפרו לי שהוא עשה את זה לעוד בנות, אולי סתם הבנתי שהגיע הזמן לספר). כשסיימתי לספר הוא היה בשוק ונפרד ממני כי לא סיפרתי לו את זה.

התחושות שאחרי

מתישהו, לא יודעת אם אחרי שזה נגמר או שנים אחר כך, סיפרתי לחברה הכי טובה שלי, אולי לעוד כמה. הרגשתי מחוללת. הרגשתי נורא ואיום. בשנים שאחרי שחזרתי את הסיטואציה בכל מיני מובנים. היו שנים שממש חשבתי שזו אשמתי. באותה תקופה גיליתי את המיניות שלי, התחלתי להתעורר מינית.. וחשבתי שאולי אני בכלל רציתי את זה. היום אגב, אני מבינה שלא. לא רציתי את זה. רציתי לחוות מיניות, לא ככה. במשך המון זמן פחדתי שזו האחריות שלי, פחדתי שידעו, התביישתי בזה שזה קרה לי..

ההשפעות על החיים שלי

החשש להגיד לא

מאז המקרה הזה, אני לא מצליחה להגיד לא.. כמה שנים אחר כך יצאתי עם בחור לדייט והוא רצה לנשק אותי. אמרתי שלא, והוא שאל למה, אני כמעט בטוחה שהוא שאל ממה אני מפחדת. בבת אחת זה החזיר לי את השיתוק הזה.. לא הצלחתי להגיד. ומאז כמעט כל סיטואציה שאני רוצה להגיד בה לא, אני נאלמת. כבר עברתי עוד כמה פגיעות מיניות כי קפאתי והם לא קלטו שזה מה שקורה.. בשנים האחרונות פיתחתי יותר מודעות לזה, התחלתי להגיד שקשה לי להגיד לא, ושאני מעדיפה שישאלו אותי, וגם התחלתי להשתמש בתגובות לא מילוליות.

חייבת להגיד כן

כאנלוגיה מלאה לסעיף הקודם, בגלל שהבנתי שאני לא יכולה להגיד לא, אמרתי שכדי לא להיפגע, אני תמיד אגיד כן. הרי לא יפגעו בי אם אני ארצה את זה, נכון? אז זה מה שיהיה, והתחלתי להגיד כן כל הזמן, וגם לשכנע את עצמי שאני רוצה. אחרי שפתחתי לראשונה את הסיפור הזה והתחלתי להיות יותר מודעת, ממש שמתי לב לשיחות שיש לי בראש "נו, תזרמי, עזבי אותך, יהיה לך כיף". אני אפילו חושבת שאלה המילים שלו..

וגיניסמוס

מאז שהתחלתי לקיים יחסי מין מלאים, החדירה כאבה לי. עם שני פרטנרים שונים הצלחתי לקיים חדירה. בשתי הפעמים זה דרש חודש של ניסיונות עד שהצלחנו לקיים חדירה, ועוד חודש שלם של ניסיונות עד שהחדירה תפסיק לכאוב. לא זוכרת מתי הבנתי שיש לזה שם, אולי בצבא. ושם הבנתי שזו התכווצות בלתי רצונית של השריר. שם נפל לי האסימון. אני זוכרת שהוא ניסה למצוא את הנרתיק שלי כי הוא רצה להכניס אצבע, ואני זוכרת את הכיווץ שלי, כמתחנן שזה לא יקרה. בהתחשב בכל הסיטואציה, הוגיניסמוס שלי שומר עליי ומגן עליי. אני לא צריכה להגיד שאני לא רוצה, אני פשוט מכווצת. כנראה שאם לא היה לי את זה היו לי עוד כמה חוויות שלא רציתי.

פחד מגברים

מאז המקרה הזה, ואלה שאחריו, נהיה לי פחד כמעט תמידי מגברים. תמיד כשהולכים מאחורי אני מפחדת שיגעו בי, פחדתי כשעבדתי עם בוסים, פחדתי מפגישות 1-1 עם גברים. לשמחתי הרבה הפחד נעלם כשעברתי לגור בתל אביב ונאלצתי לחיות ולהסתובב בחוץ גם כשיש גברים בחוץ, זה היה שיעור חשוב.

לא ראויה

כל ההצפה של הסיפור הזה הגיע כשהגעתי לטיפול שלי ואמרתי שאני בתקרת זכוכית עם כסף ושאני לא מצליחה להצליח. היא אמרה לי "אני שומעת בין השורות 'לא ראויה', מאיפה את חושבת שזה מגיע?". בום! כל הסיטואציה פשוט חזרה אליי, הבנתי שזה משהו שחוויתי שם. לא הייתי שווה שיחה. או מבט. היתה לנו התכתבות שאמרתי לו שהסתפרתי ובא לי שהוא יראה אותי, היינו שכנים אז אמרתי לו שייצא רגע למרפסת "חחחחחחחחחחחחחחחח מה זה יעזור לי לראות אותך?" הוא שלח לי.. והבנתי, אני לא שווה. לא שווה שום יחס.

אני ראויה רק למיניות

הבנתי את זה ממנו, כל פעם הייתי רוצה שניפגש. כל כך הייתי צמאה לזה שהוא יראה אותי, שיבין שאני בת אדם, שאני לא רק הבחורה שהוא נוגע בה, וכל פעם זה נחל כישלון חרוץ..

זה כמובן קשור גם לקושי שלי לתווך שאני לא רוצה. אני מרגישה שאין לי זכות להגיד שבעצם בא לי היום שרק נתכרבל. אני תמיד מפחדת לבאס או לאכזב, בטח לא רוצה שיכעסו עליי..

לא מסוגלת להתמודד עם השאלה למה

לא קלטתי עד כמה זה השפיע עליי עד לא מזמן. נכנסתי לויכוחים עם בת הזוג שלי ופתאום קלטתי שכל פעם כשהיא שואלת "אבל למה?" אני משתתקת. הבנתי שזה מזכיר לי את המניפולציות. אני רוצה להגיד בחירה מסוימת ולא להידרש לנמק ולהסביר אותה, בטח שלא כל הזמן. איתו זה היה ממש מסכת עינויים.. כל פעם עוד טיעון שנפסל וכל פעם נשארתי בלי מילים כשרק רציתי להגיד לא.

לא לדעת מה אני רוצה ומתי אני מרצה

כל הברדק הזה גרם לי לפקפק בעצמי. אני לא יודעת מה אני רוצה. אני לא יודעת אם להאמין לעצמי, אין לי מושג אם אני כן רוצה או לא רוצה, אני לא יודעת כלום. מרוב שהבחירות שלי מוטות, התחלתי לפקפק בעצמי בהכל.

להתגבר על טראומה

תמיד ידעתי שזה בר טיפול, אבל לא תמיד האמנתי. לא האמנתי שאצליח להשתחרר מהוגיניסמוס, לא האמנתי שאצליח לשכוח אותו. עברתי המון טיפולים וכל פעם עיבדתי קצת ונתתי לעוד חלק בי להכיל את הפצע הזה. לראשונה, עם מלווה מינית מדהימה, אני עוברת את התהליך הזה בצורה כל כך איטית וזהירה, עם המון כבוד והכלה לקצב שלי, לפגיעות שלי. לראשונה אני מרגישה שיכול להגיע היום שזה יהיה מאחורי.